גיל המעבר: הזדמנות לשינוי ולשנים בריאות יותר

מחקר ישראלי על 300 מיליון בדיקות מצא "מצוק פיזיולוגי" סביב הווסת האחרונה. מה הוא אומר בבדיקות הדם, מה עדיין לא ידוע, ומה אפשר לעשות כבר עכשיו

התשובה המהירה

• ניתוח של יותר מ-300 מיליון בדיקות מעבדה, מסקר הבריאות האמריקאי ומנתוני כללית, מצא "קפיצות" מובהקות סביב הווסת האחרונה, שאינן מופיעות אצל גברים באותו גיל, ב-52 מתוך 90 הבדיקות בסקר האמריקאי.[1]
• בתרגום ליחידות מעבדה, בחישוב של המהדורה, השינוי גדול בהורמונים, בצפיפות העצם ובמאגרי הברזל, צנוע בשומנים ובכבד, וזעיר בנתרן ובסידן; אבחנות של אוסטאופורוזיס מתרחקות מאלה של גברים, ואילו לגבי התקף לב ושבץ הנתונים אינם קובעים אם בנשים הסיכון עולה יותר.[1,24]
• המסקנה המעשית: המעבר הוא הזדמנות לשינוי, לטפל בתסמינים, להעריך סיכון ללב ולעצם, לחזק עצם ושריר ולשאול על מצב הרוח, ולא סיבה לפאנל הורמונים בגיל 38 או לטיפול הורמונלי שמטרתו לתקן בדיקות.[2,3,25]

300 מיליון בדיקות ומילה אחת

באמצע אוקטובר פורסם ב-Nature Medicine מחקר ישראלי ממכון ויצמן, שנשען על יותר מ-300 מיליון בדיקות מעבדה של יותר ממיליון נשים, מסקר הבריאות האמריקאי ומנתוני כללית.[1] הכותרת שלו, ורוב הכותרות שבאו בעקבותיו, נשענות על מילה אחת: מצוק.

לפי החוקרים, סביב הווסת האחרונה מערכות רבות בגוף עוברות שינוי חד, דמוי מדרגה, ולא הדרגתי. כבר באותו שבוע הזהירה מומחית לגיל המעבר מאוניברסיטת מלבורן שהמילה עלולה להבהיל, ושמחקר חתך רטרוספקטיבי הוא רמת ראיה נמוכה יחסית.[26]

שני הצדדים צודקים בחלקם. המחקר מבריק מבחינה מתודולוגית, וממצאיו עקביים בשני המאגרים, אבל המצוק נמדד בסטיות תקן, שאינן אומרות כמה זה בבדיקת הדם או מה זה אומר על תחלואה. המהדורה הזו מנסה לתרגם: ליחידות מעבדה, בהשוואה לגברים באותו גיל, ומהבדיקות לאבחנות. ובסופה, מה אפשר לעשות.

איך רואים את גיל המעבר בנתונים שבהם הוא לא נרשם

שתי נשים בנות 50 יכולות להיות בשלבים שונים לגמרי: אחת שלוש שנים לפני הווסת האחרונה, והשנייה שלוש שנים אחריה. הווסת האחרונה מזוהה רק בדיעבד, אחרי 12 חודשים בלי וסת,[4,25] ובמאגרים גדולים היא לרוב לא נרשמת. לכן, כשמסדרים בדיקות לפי גיל, כל שינוי חד נמרח על פני עשור ונראה הדרגתי.

הפתרון לקוח מאסטרונומיה, שם "מנקים" תמונה מטושטשת כשיודעים איך הטלסקופ מטשטש אותה: מאחר שהתפלגות גיל הווסת האחרונה באוכלוסייה ידועה, אפשר לחשב בחזרה את המסלול הממוצע של כל בדיקה באוכלוסייה, ביחס לזמן מהווסת האחרונה.[1]

השיטה הופעלה על סקר הבריאות והתזונה האמריקאי NHANES, כ-38 אלף נשים שנבדקו לפי פרוטוקול, ועל נתוני כללית, יותר ממיליון נשים בגילי 30 עד 70. גברים עברו את אותו עיבוד, כקבוצת השוואה להזדקנות בלי גיל מעבר. התוצאות אומתו מול מחקר האורך SWAN, שעקב אחרי נשים לאורך המעבר, באסטרדיול וב-FSH, ומול נשים בנות 45 עד 53 שסטטוס המעבר שלהן ידוע, עם התאמה כמעט מלאה.[1]

יש גם גבולות. אלה נתוני חתך ולא מעקב אחרי אותן נשים; גיל הווסת האחרונה בסקר האמריקאי מבוסס על דיווח עצמי, שמדויק בערך לשנה; ובכללית בדיקות נשלחות מסיבה קלינית ולא באקראי.[1,26] לכן "מצוק" כאן פירושו שינוי שמתרכז סביב הווסת האחרונה באוכלוסייה, לא קפיצה של יום אחד. זה כוחם של נתוני עתק, גם בלי בינה מלאכותית, וזה גם גבולם: עקומה של אוכלוסייה אינה תחזית לאישה אחת.

מה משתנה בבדיקות הדם, ובכמה

המאמר מדווח על הקפיצות בסטיות תקן. המהדורה תרגמה אותן ליחידות מעבדה מהנתונים המצרפיים ומאומדני אי-הוודאות שהחוקרים פרסמו לסקר האמריקאי, שבו הבדיקות נלקחו לפי פרוטוקול.[1,24] אלה חישובים של המהדורה, לא תוצאות שהמאמר מדווח ביחידות; הם ממוצעים של האוכלוסייה, לא ערכי ייחוס ולא צפי לאישה מסוימת.

השינוי הגדול נמצא בשלושה מקומות. ההורמונים: אסטרדיול יורד בממוצע מ-44 ל-9 פיקוגרם למ"ל, ו-FSH עולה פי שלושה. העצם: צפיפות העצם בעמוד השדרה המותני יורדת בכ-7%, בערך חצי יחידת T-score, בזמן שאצל גברים באותו גיל היא לא יורדת.[1,24] זה באותו סדר גודל כמו ב-SWAN, שבו האובדן בעמוד השדרה המותני בין שנה לפני הווסת האחרונה לשנתיים אחריה נאמד ב-7.4%.[5] ומאגרי הברזל: פריטין מוכפל, מ-37 ל-76 ננוגרם למ"ל, ככל הנראה כי הדימום החודשי נפסק; אנמיה היא האבחנה היחידה במחקר ששכיחותה יורדת אחרי המעבר.[1,24]

בשומנים ובכבד השינוי צנוע. LDL עולה מ-111 ל-119 מ"ג לדציליטר, כ-7%, ApoB מ-90 ל-95, וטריגליצרידים מ-112 ל-122, בזמן שאצל גברים באותו גיל השומנים לא עולים.[1,24] ב-LDL וב-ApoB זה מתיישב עם SWAN, שבו מבין גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים רק כולסטרול כללי, LDL ו-ApoB עלו באופן ייחודי בשנה שלפני הווסת האחרונה ובשנה שאחריה; טריגליצרידים ולחץ דם התנהגו שם כמו הזדקנות.[6]

ALT עולה מ-18.4 ל-21.0 יחידות ו-ALP מ-65.5 ל-76.0, וחלק מהעלייה ב-ALP מגיע מהעצם: הרכיב העצמי שלו עולה ב-27%, סימן לתחלופת עצם מואצת. לחץ הדם הסיסטולי עולה בכ-4.4 מ"מ כספית. הוא עולה גם אצל גברים באותו גיל, אבל פחות, והעודף בנשים קטן, כשמינית סטיית תקן, אף שהמאמר מונה אותו בין 52 הקפיצות המובהקות.[1,24]

ויש שינויים שמובהקים יותר משהם חשובים. נתרן עולה ב-0.7 מילימול לליטר וסידן ב-0.15 מ"ג לדציליטר, ובכל זאת זה שליש עד חצי סטיית תקן, יותר מהקפיצה ב-LDL, כי הגוף מחזיק אותם בטווח צר מאוד. זו בדיוק הסיבה לתרגם ליחידות.[1,24]

סביב הווסת האחרונה: ממוצע בנשים שלוש שנים לפני ושלוש שנים אחרי, בחישוב המהדורה[1,24]

ממוצעים גיאומטריים לפי המודל, מהנתונים האמריקאיים; רווחי הסמך מאומדני אי-הוודאות שפרסמו החוקרים. חישוב של המהדורה; אינם ערכי ייחוס לאבחון ואינם צפי לאישה מסוימת.

מה לא משתנה, ומה BMI לא רואה

גלוקוז בצום, HbA1c, אינסולין, BMI, HDL, CRP, TSH ו-FT4, PTH, קריאטינין ו-NT-proBNP לא מראים קפיצה מובהקת: הם עולים אצל נשים בקצב של גברים באותו גיל, או כמעט לא זזים.[1,24] גם ב-SWAN, הסוכר והאינסולין התנהגו כמו הזדקנות.[6] כלומר, העלייה בסוכר ובמשקל בשנים האלה היא בעיקר הזדקנות, ולא "הורמונים", ולא כדאי לייחס אוטומטית כל עלייה במשקל או עייפות לשינוי ההורמונלי; תסמין חדש ראוי לבירור לגופו.

אבל BMI עיוור להרכב הגוף. SWAN, שמדד הרכב גוף בסריקות DEXA לאורך שנים, מצא שבתחילת המעבר קצב צבירת השומן מוכפל ומסת הרזה מתחילה לרדת, עד כשנתיים אחרי הווסת האחרונה, בזמן שהמשקל ממשיך לעלות בקו ישר.[7] קצב העלייה במשקל לא משתנה, אבל מה שבתוכו כן. זו סיבה טובה לאימוני כוח ולחלבון מספיק בשנים האלה, גם אם עוד לא הוכח שהם מונעים את השינוי הספציפי הזה.

מהבדיקות לאבחנות: בעצמות התמונה ברורה, בלב עדיין לא

שינוי בבדיקה אינו מחלה. החוקרים בחנו גם אבחנות בדיווח עצמי ("האם רופא אמר לך אי פעם"), ואלה נתוני שכיחות באוכלוסייה, לא מעקב אחר אירועים חדשים אצל אותן נשים.[1]

בעצמות התמונה ברורה. שכיחות האוסטאופורוזיס עולה אחרי הווסת האחרונה בשיפוע שעולה בהרבה על זה של גברים באותו גיל, בהתאם לשינויים בבדיקות העצם.[1]

בלב התמונה פחות ברורה. שכיחות האבחנות של התקף לב ושבץ עולה אחרי המעבר, אבל שינוי בשיפוע יש גם אצל גברים, סביב גיל 50,[1] והנתונים אינם מאפשרים לקבוע אם בנשים הסיכון עולה יותר מאשר בגברים. השכיחות נמוכה, האבחנות בדיווח עצמי, וייתכן תת-אבחון של מחלת לב בנשים.

גם הספרות אינה חד-משמעית: איגוד הלב האמריקאי רואה במעבר תקופה של האצה בסיכון הקרדיווסקולרי וממליץ על הערכת סיכון ומניעה מוקדמת,[8] ואילו ניתוח של נתוני תמותה לאומיים לא מצא שבירה מובהקת בעקומת התמותה ממחלת לב איסכמית סביב גיל המעבר.[9] מה שכן ברור: LDL ו-ApoB פועלים דרך חשיפה מצטברת, ועלייה שנשמרת לאורך שנים משנה את החשבון גם אם אינה מתבטאת מיד באירועים.[10] וזו עלייה שאפשר למדוד ולטפל בה.

מצב הרוח: כאן השינוי מורגש מיד. בשנה שאחרי הווסת האחרונה, 19% מהנשים בסקר האמריקאי קיבלו בשאלון PHQ-9 ציון של דיכאון בינוני ומעלה, לעומת 11% ב-24 השנים שאחריה.[1] זה מתיישב עם מחקר של 221 נשים ב-SWAN, שבו יחס הסיכויים לאפיזודה של דיכאון מז'ורי היה 2 עד 4 בתקופת המעבר ומיד אחריה, בלי קשר לרמות ההורמונים שנמדדו.[11] בממוצע העלייה הייתה זמנית ושככה בשנים שאחרי, אבל אצל חלק מהנשים הדיכאון נמשך גם אחרי המעבר.[1]

טיפול הורמונלי בגיל המעבר: שיפור במעבדה אינו הוכחה לתועלת

הממצא השני שתפס כותרות: אצל נשים שדיווחו על טיפול הורמונלי, רוב הקפיצות במעבדה מתמתנות.[1] זה ממצא מעניין, לא המלצה. בסקר האמריקאי רק 9% מהנשים אחרי גיל המעבר דיווחו על טיפול, וגם אחרי התאמה לגיל, להכנסה, לעישון ולמשתנים נוספים, המטופלות היו רזות יותר בכ-1.3 יחידות BMI,[1,24] בזמן שבניסויים מבוקרים הטיפול לא שינה את ה-BMI באופן מובהק.[12]

בכללית התכנון היה אורכי: אותן נשים לפני הטיפול, במהלכו ואחריו, מול ביקורת מאותה מרפאה, גיל ושנת לידה, והתוצאות התאימו לנתונים האמריקאיים במידה בינונית עד חזקה.[1] ועדיין, חלק מהפער משקף כנראה מי בוחרת בטיפול, והחוקרים עצמם כותבים שההשפעה צריכה להיבחן בניסויים אקראיים מבוקרים.[1]

גם סוג הטיפול משנה. ה-CRP של המטופלות בסקר האמריקאי היה גבוה בכ-50% והטריגליצרידים בכ-14%,[1,24] דפוס שמתאים לאסטרוגן פומי, שעובר דרך הכבד;[13-15] אסטרדיול דרך העור לא העלה את ה-CRP.[14,15] בכללית נבחנו רק שני תכשירים פומיים משולבים,[1] וסקירה שפורסמה החודש ב-Science מונה יותר מ-200 גרסאות של טיפול הורמונלי.[16]

והניסיון מלמד ששיפור בבדיקות אינו מבטיח תועלת. בניסוי HERS, בנשים עם מחלת לב, בנות 67 בממוצע, LDL ירד ב-11%, אבל שיעור האוטמים ומקרי המוות הכליליים לא השתנה בסך הכול, עם יותר אירועים בשנה הראשונה ופחות בשנים הרביעית והחמישית.[17] ב-WHI, בנשים בנות 50 עד 79, רובן שנים רבות אחרי המעבר, יחס הסיכון לאירוע כלילי היה 1.24, נטייה לעלייה, ואילו השברים ירדו ב-24%.[18,19]

מה כן ידוע: טיפול הורמונלי הוא הטיפול היעיל ביותר לגלי חום ולתסמינים בנרתיק ובדרכי השתן, והוא מונע אובדן עצם ושברים.[2] ההנחיה האירופית מ-2025 ממליצה, כשיש תסמינים מטרידים, להתחיל אותו בתוך עשר שנים מהווסת האחרונה או לפני גיל 60, ולשקול את המשכו אחרי גיל 60 באופן פרטני, וקובעת שאין לתת אותו במטרה למנוע מחלות לב, שבץ או דמנציה; באי-ספיקה שחלתית מוקדמת, לפני גיל 40, מומלץ טיפול גם בלי תסמינים, עד הגיל הצפוי של גיל מעבר טבעי.[4]

והטיפול לא הוכח כמאריך חיים: במעקב של 18 שנה ב-WHI התמותה הכוללת לא השתנתה; בניתוח שתוכנן מראש לפי גיל, התמונה בבנות 50 עד 59 נטתה להיות טובה יותר מאשר בבנות 70 עד 79, אבל זו השוואה בין תת-קבוצות ולא הוכחה לתועלת.[20]

"עשור לפני": מה זה אומר ומה לא

ממצא נוסף שתפס כותרות: ההורמונים מתחילים להשתנות בקצב מואץ 12 עד 15 שנים לפני הווסת האחרונה, וכך, לפי החוקרים, החלון למניעה מתרחב לכמעט עשור לפני המעבר.[1] ביחידות, השינוי עדין: בחישוב של המהדורה, רמת האסטרדיול הממוצעת היא 65 פיקוגרם למ"ל ארבע-עשרה שנים לפני הווסת האחרונה ו-63 עשר שנים לפניה, ו-FSH עולה בממוצע מ-5.4 ל-6.1 mIU/mL, הבדלים קטנים בהרבה מהשונות הרגילה בין נשים ולאורך המחזור.[1,24] זה שינוי בצורת העקומה הממוצעת של האוכלוסייה, לא סימן שבדיקה של אישה אחת יכולה לזהות.

גם הקביעה שהשינויים מוקדמים בכשבע שנים ממה שתועד צריכה הקשר.[1] SWAN מצא עלייה ב-FSH כשש שנים לפני הווסת האחרונה וירידה באסטרדיול כשנתיים לפניה,[21] אבל הוא גייס נשים בנות 42 עד 52, כך שלרובן לא היה מעקב של יותר מעשור לפני הווסת האחרונה. ההנחיות הבריטיות והאירופיות קובעות שאין צורך בבדיקות הורמונים לאבחון המעבר מעל גיל 45;[4,25] לפי ההנחיות הבריטיות, FSH נשקל רק בגילי 40 עד 45, כשיש תסמינים ושינוי במחזור, ומתחת לגיל 40 כשיש חשד לאי-ספיקה שחלתית מוקדמת.[25]

מה שכן נובע מ"עשור לפני" אינו דורש בדיקת דם. ראש קבוצת המחקר אמר שהוא מקווה שהממצאים לא יעוררו פחד, ושהמסקנה היא להשקיע בתנועה, בתזונה ובהרגלים בריאים עוד לפני הווסת האחרונה.[27] שנות הארבעים הן הזמן לבנות רזרבה: כוח, עצם, כושר ושינה.

שאלות פתוחות

שתי שאלות שעולות בשיח אריכות הימים עדיין פתוחות.

האם גיל המעבר מאיץ את ההזדקנות הביולוגית עצמה? הגישה האפיגנטית, שרואה בהזדקנות אובדן של מידע תאי, מצביעה על מחקר שבו גיל מעבר מוקדם וכריתת שחלות נקשרו להאצה של שעון אפיגנטי בדם;[22] אבל שעון הוא סמן, לא תוצא.

מה קורה בשחלה עצמה? אחרי המעבר היא אינה "כבויה": היא ממשיכה להפריש בעיקר טסטוסטרון, וברוב המחקרים, בעיקר בבעלי חיים, נמצאו בה סימני דלקת ותאים סנסנטיים (senescent cells), אף שלא כל הנתונים בבני אדם מראים זאת. פרספקטיבה שפורסמה החודש ב-Science שואלת אם השחלה תורמת בכך להזדקנות הגוף כולו, ומדגישה שזה היסק בלבד. כריתת שחלות לפני המעבר נקשרה לנזק ברור, על כריתה אחריו יש מעט מאוד נתונים, והאנדרוגנים של השחלה משפיעים גם על העצם, על החשק המיני ועל חילוף החומרים.[28] אין כאן בסיס ל"הצערת שחלות" או לכריתתן לצורכי אריכות ימים.

מיפוי הראיות

מה עושים בפועל: הזדמנות לשינוי

כדאי לשאול שתי שאלות יחד: מה ישפר את החיים בחודשים הקרובים, ומה כדאי לעשות היום בשביל השנים הבאות.

בטווח הקרוב: תסמיני גיל המעבר

גלי חום, הזעות לילה, שינה מקוטעת ותסמינים בנרתיק ובדרכי השתן ראויים לטיפול, ויש טיפולים יעילים: הורמונליים, מקומיים לתסמינים בנרתיק, ושאינם הורמונליים.[2,16] כדאי להגיע לפגישה עם תיאור של השינויים במחזור, של התסמינים ושל השפעתם על היום-יום; מעל גיל 45 זה לרוב מספיק לאבחנה, בלי בדיקות הורמונים.[4,25] תזונה ופעילות גופנית חשובות, אבל אינן מחליפות טיפול בתסמינים מטרידים.

לשנים הבאות: שלוש נקודות ביקורת

המעבר, בדרך כלל בשנות הארבעים המאוחרות, הוא רגע טבעי לעצור ולמדוד, וכך רואה אותו גם הגישה שמציבה במרכז תפקוד, שריר ו-ApoB.

• הלב: פרופיל שומנים והערכת הסיכון הקרדיווסקולרי הכולל,[8] ולפי הצורך גם ApoB; אצל מי שה-LDL שלה קרוב לסף טיפול, עלייה ממוצעת של כ-8 מ"ג לדציליטר יכולה להעביר אותו מעליו.[1,24]
• העצם: הערכת סיכון לשבר: שאלות על שבר קודם, עישון, משקל נמוך או טיפול בסטרואידים, ולפי הצורך מחשבון כמו FRAX. בדיקת צפיפות עצם נעשית לפי הסיכון: כוח המשימה האמריקאי ממליץ עליה לכל אישה מגיל 65, ולפני כן לנשים אחרי המעבר שנמצאות בסיכון מוגבר.[3]
• מצב הרוח: שאלה ישירה על מצב הרוח והשינה, במיוחד בשנה שאחרי הווסת האחרונה.[1,11]

ומה שלא דורש בדיקה

אימוני כוח וחלבון מספיק, כמענה לשינוי בהרכב הגוף,[7] ומעקב אחרי תפקוד, כמו קימה מכיסא ועלייה במדרגות. גישת העקה ההורמטית רואה בעומס מבוקר גירוי להסתגלות, והשלד הוא דוגמה טובה: בניסוי LIFTMOR, שמונה חודשים של אימוני כוח וקפיצות בעצימות גבוהה, בפיקוח צמוד, העלו את צפיפות העצם המותנית ב-2.9%, לעומת ירידה של 1.2% בתוכנית קלה, ב-101 נשים אחרי גיל המעבר עם מסת עצם נמוכה, בנות 65 בממוצע. זה תומך בתוכנית כזו באוכלוסייה כזו, לא בעצימות גבוהה לכל אישה בלי הדרכה, והניסוי לא בחן שברים.[23]

ומה לא לעשות

לקנות פאנל הורמונים בגיל 38 כדי "לתפוס את העשור",[25] או להתחיל טיפול הורמונלי כדי לשפר בדיקות. טיפול הורמונלי הוא החלטה על תסמינים ועל עצם, עם הרופא, ולא על מספרים במעבדה.

שורה תחתונה

שלוש מאות מיליון בדיקות, ומילה אחת. אחרי התרגום ליחידות, ה"מצוק" אמיתי בהורמונים, בעצמות ובמאגרי הברזל; בשומנים ובכבד השינוי צנוע, אבל הוא נשמר לאורך שנים; ובסוכר ובמשקל הוא דומה לזה של גברים באותו גיל. לגבי הלב, הנתונים עוד לא נותנים תשובה, וזו סיבה למדוד ולהעריך סיכון, לא להירגע. את המעבר עצמו אי אפשר לבטל, אבל אפשר לנצל אותו: לטפל בתסמינים, לחזק עצם ושריר, למדוד ולטפל בשומנים, ולשאול איך מרגישים. המעבר אינו סיבה לפחד. הוא הזדמנות לשינוי.

שאלות נפוצות

האם גיל המעבר הוא באמת "מצוק" פיזיולוגי?

בחלק מהמערכות כן: בחישוב המהדורה, בשש השנים סביב הווסת האחרונה אסטרדיול יורד בכ-80% וצפיפות העצם המותנית בכ-7%. בשומנים השינוי צנוע, ובסוכר, במשקל ובתריס אין קפיצה מעבר להזדקנות.[1,24]

אילו בדיקות דם משתנות סביב הווסת האחרונה?

FSH עולה ואסטרדיול יורד; פריטין והמוגלובין עולים; LDL, ApoB וטריגליצרידים עולים ב-6% עד 9%; ו-ALT ו-ALP (שחלקו מהעצם) ב-14% עד 16%, אבל הממוצעים שלהם נשארים בטווח התקין.[1,24]

האם כדאי לבדוק הורמונים כדי לדעת מתי יגיע גיל המעבר?

לרוב לא. השינויים המוקדמים באסטרדיול וב-FSH הם ממוצע אוכלוסייה עדין, שבדיקה של אישה אחת אינה מזהה,[1,24] ומעל גיל 45 ההנחיות הבריטיות והאירופיות קובעות שאין צורך בבדיקות הורמונים גם לאבחון המעבר עצמו.[4,25]

האם טיפול הורמונלי מבטל את השינויים?

אצל מטופלות השינויים במעבדה מתונים יותר, אבל זה מחקר תצפיתי, וייתכן שהן שונות מלכתחילה. הטיפול ניתן לתסמינים, ובנשים המתאימות גם לעצם, ולא לתיקון בדיקות.[1,2,12]

האם הסיכון ללב עולה בגיל המעבר?

שכיחות האבחנות של התקף לב ושבץ עולה אחרי המעבר, אבל גם אצל גברים באותו גיל, והנתונים אינם קובעים אם בנשים העלייה גדולה יותר.[1] LDL עולה בכ-7%, ולכן כדאי למדוד שומנים ולהעריך את הסיכון הכולל.[8]

מה אפשר לעשות כבר עכשיו?

לטפל בתסמינים שמפריעים, למדוד שומנים ולהעריך סיכון ללב ולעצם, לשאול על מצב הרוח והשינה, ולהתמיד באימוני כוח עם חלבון מספיק.[2,3,7,8,11]

גילוי נאות: הכותב מרצה במסגרת פעילות הממומנת בידי אלי לילי, וכן מטעם נובו נורדיסק ורפא.

מקורות

מקורות 1 עד 23 עברו ביקורת עמיתים. מקורות 24 עד 28 הם נתונים, הנחיות, פרשנות ותקשורת שלא עברו ביקורת עמיתים.

1. Pridham G, Hayut Y, Lavi-Shoseyov N, Neeman M, Hovav N, Toledano Y, et al. Population-scale reconstruction of menopause dynamics reveals a physiological cliff at the final menstrual period. Nat Med. 2026;32(10):3823-3831. doi: 10.1038/s41591-026-04614-0
2. The 2022 Hormone Therapy Position Statement of The North American Menopause Society Advisory Panel. The 2022 hormone therapy position statement of The North American Menopause Society. Menopause. 2022;29(7):767-794. doi: 10.1097/GME.0000000000002028
3. US Preventive Services Task Force; Nicholson WK, Silverstein M, Wong JB, Chelmow D, Coker TR, Davis EM, et al. Screening for osteoporosis to prevent fractures: US Preventive Services Task Force recommendation statement. JAMA. 2025;333(6):498-508. doi: 10.1001/jama.2024.27154
4. Lumsden MA, Dekkers OM, Faubion SS, Lindén Hirschberg A, Jayasena CN, Lambrinoudaki I, et al. European Society of Endocrinology clinical practice guideline for evaluation and management of menopause and the perimenopause. Eur J Endocrinol. 2025;193(4):G49-G81. doi: 10.1093/ejendo/lvaf206
5. Greendale GA, Sowers M, Han W, Huang MH, Finkelstein JS, Crandall CJ, et al. Bone mineral density loss in relation to the final menstrual period in a multiethnic cohort: results from the Study of Women's Health Across the Nation (SWAN). J Bone Miner Res. 2012;27(1):111-118. doi: 10.1002/jbmr.534
6. Matthews KA, Crawford SL, Chae CU, Everson-Rose SA, Sowers MF, Sternfeld B, et al. Are changes in cardiovascular disease risk factors in midlife women due to chronological aging or to the menopausal transition? J Am Coll Cardiol. 2009;54(25):2366-2373. doi: 10.1016/j.jacc.2009.10.009
7. Greendale GA, Sternfeld B, Huang M, Han W, Karvonen-Gutierrez C, Ruppert K, et al. Changes in body composition and weight during the menopause transition. JCI Insight. 2019;4(5):e124865. doi: 10.1172/jci.insight.124865
8. El Khoudary SR, Aggarwal B, Beckie TM, Hodis HN, Johnson AE, Langer RD, et al. Menopause transition and cardiovascular disease risk: implications for timing of early prevention: a scientific statement from the American Heart Association. Circulation. 2020;142(25):e506-e532. doi: 10.1161/CIR.0000000000000912
9. Vaidya D, Becker DM, Bittner V, Mathias RA, Ouyang P. Ageing, menopause, and ischaemic heart disease mortality in England, Wales, and the United States: modelling study of national mortality data. BMJ. 2011;343:d5170. doi: 10.1136/bmj.d5170
10. Ference BA, Ginsberg HN, Graham I, Ray KK, Packard CJ, Bruckert E, et al. Low-density lipoproteins cause atherosclerotic cardiovascular disease. 1. Evidence from genetic, epidemiologic, and clinical studies. A consensus statement from the European Atherosclerosis Society Consensus Panel. Eur Heart J. 2017;38(32):2459-2472. doi: 10.1093/eurheartj/ehx144
11. Bromberger JT, Kravitz HM, Chang YF, Cyranowski JM, Brown C, Matthews KA. Major depression during and after the menopausal transition: Study of Women's Health Across the Nation (SWAN). Psychol Med. 2011;41(9):1879-1888. doi: 10.1017/S003329171100016X
12. Norman RJ, Flight IH, Rees MC. Oestrogen and progestogen hormone replacement therapy for peri-menopausal and post-menopausal women: weight and body fat distribution. Cochrane Database Syst Rev. 2000;(2):CD001018. doi: 10.1002/14651858.CD001018
13. The Writing Group for the PEPI Trial. Effects of estrogen or estrogen/progestin regimens on heart disease risk factors in postmenopausal women. The Postmenopausal Estrogen/Progestin Interventions (PEPI) Trial. JAMA. 1995;273(3):199-208. PMID: 7807658.
14. Shifren JL, Rifai N, Desindes S, McIlwain M, Doros G, Mazer NA. A comparison of the short-term effects of oral conjugated equine estrogens versus transdermal estradiol on C-reactive protein, other serum markers of inflammation, and other hepatic proteins in naturally menopausal women. J Clin Endocrinol Metab. 2008;93(5):1702-1710. doi: 10.1210/jc.2007-2193
15. Vongpatanasin W, Tuncel M, Wang Z, Arbique D, Mehrad B, Jialal I. Differential effects of oral versus transdermal estrogen replacement therapy on C-reactive protein in postmenopausal women. J Am Coll Cardiol. 2003;41(8):1358-1363. doi: 10.1016/s0735-1097(03)00156-6
16. Gravelsins LL, Perović M, Wood Alexander M, Splinter TFL, McGovern AJ, Rabin JS, et al. Reframing menopause and menopause hormone therapy as opportunities for healthy aging. Science. 2026;394(6819):60-68. doi: 10.1126/science.aeg5004
17. Hulley S, Grady D, Bush T, Furberg C, Herrington D, Riggs B, et al. Randomized trial of estrogen plus progestin for secondary prevention of coronary heart disease in postmenopausal women. Heart and Estrogen/progestin Replacement Study (HERS) Research Group. JAMA. 1998;280(7):605-613. doi: 10.1001/jama.280.7.605
18. Manson JE, Hsia J, Johnson KC, Rossouw JE, Assaf AR, Lasser NL, et al. Estrogen plus progestin and the risk of coronary heart disease. N Engl J Med. 2003;349(6):523-534. doi: 10.1056/NEJMoa030808
19. Cauley JA, Robbins J, Chen Z, Cummings SR, Jackson RD, LaCroix AZ, et al. Effects of estrogen plus progestin on risk of fracture and bone mineral density: the Women's Health Initiative randomized trial. JAMA. 2003;290(13):1729-1738. doi: 10.1001/jama.290.13.1729
20. Manson JE, Aragaki AK, Rossouw JE, Anderson GL, Prentice RL, LaCroix AZ, et al. Menopausal hormone therapy and long-term all-cause and cause-specific mortality: the Women's Health Initiative randomized trials. JAMA. 2017;318(10):927-938. doi: 10.1001/jama.2017.11217
21. Randolph JF Jr, Zheng H, Sowers MR, Crandall C, Crawford S, Gold EB, et al. Change in follicle-stimulating hormone and estradiol across the menopausal transition: effect of age at the final menstrual period. J Clin Endocrinol Metab. 2011;96(3):746-754. doi: 10.1210/jc.2010-1746
22. Levine ME, Lu AT, Chen BH, Hernandez DG, Singleton AB, Ferrucci L, et al. Menopause accelerates biological aging. Proc Natl Acad Sci U S A. 2016;113(33):9327-9332. doi: 10.1073/pnas.1604558113
23. Watson SL, Weeks BK, Weis LJ, Harding AT, Horan SA, Beck BR. High-intensity resistance and impact training improves bone mineral density and physical function in postmenopausal women with osteopenia and osteoporosis: the LIFTMOR randomized controlled trial. J Bone Miner Res. 2018;33(2):211-220. doi: 10.1002/jbmr.3284
24. Alon Lab, Weizmann Institute of Science. yoglen: code and aggregated data for the menopause deconvolution analysis [Internet]. GitHub; 2026 [cited 2026 Oct 17]. Unit conversions and sex comparisons in this edition were computed from these files. קישור
25. National Institute for Health and Care Excellence. Menopause: identification and management. NICE guideline NG23 [Internet]. London: NICE; 2015 [cited 2026 Oct 17]. קישור
26. Menopause is a sudden "cliff", not a slow decline, major study claims, but experts urge caution [Internet]. Starts at 60. 2026 Oct 13 [cited 2026 Oct 17]. קישור
27. Laws J. Scientists Studied 1 Million Women Before Menopause, One Pattern Stood Out. Newsweek [Internet]. 2026 Oct 13 [cited 2026 Oct 17]. קישור
28. Stout MB, Duncan FE. Does the postmenopausal ovary still matter? [perspective]. Science. 2026;394(6819):44-45. doi: 10.1126/science.aeh7496

הבהרה רפואית: תוכן זה נועד למטרות מידע וחינוך בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי, אבחון או המלצת טיפול פרטנית. ההמרות ליחידות מעבדה וההשוואות לגברים הן חישוב למהדורה זו מתוך נתונים מצרפיים שפורסמו, ואינן ערכי ייחוס לאבחון. אין להתחיל, להפסיק או לשנות טיפול הורמונלי או תרופתי ללא התייעצות עם רופא/ה המכיר/ה את ההיסטוריה הרפואית האישית.