טסטוסטרון נמוך בגברים: המדריך המלא לתסמינים, אבחון ודרכי טיפול

טסטוסטרון נמוך בגברים עשוי להתבטא במגוון רחב של תסמינים גופניים ונפשיים, בדרגות חומרה שונות.

התסמינים השכיחים ביותר קשורים לפגיעה בתפקוד ובבריאות המינית ("טסטוסטרון ובריאות מינית"): ירידה בחשק המיני (ליבידו מופחת) ובתדירות המחשבות או הפנטזיות המיניות, ולעיתים קרובות קושי בזקפה – בעיקר ירידה בשכיחות זקפות הבוקר הספונטניות ובאיכות הזקפה הכללית[7].

תסמינים נוספים כוללים ירידה ברמת האנרגיה ובחיוניות – עייפות מתמשכת, תחושת חולשה גופנית, ירידה בכוח השרירים ובהישגים בפעילות גופנית (למשל קושי גובר באימוני כוח)[8].

שינויים במצב הרוח ובתפקוד הקוגניטיבי – דכדוך או דיכאון, עצבנות, ירידה במוטיבציה, הפרעות בריכוז ובזיכרון[8].

בנוסף, ייתכנו שינויים בהרכב הגוף: ירידה במסת השריר ובכוחו, לצד עלייה במסת השומן התת-עורי והבטני (השמנה מרכזית), לעיתים עד כדי התפתחות השמנה והופעת סימני מטבוליזם לקוי.

טסטוסטרון נמוך ממושך עלול לגרום גם לירידה בצפיפות העצם (אוסטאופניה ואוסטאופורוזיס) עם סיכון לשברים, וכן לתופעות כמו ירידה בצמיחת שיער גוף ופנים, עור עדין יותר, ולעיתים הופעת גינקומסטיה (התפתחות רקמת שד בגבר) בשל חוסר איזון בין אנדרוגנים לאסטרוגנים.

חשוב לציין שהתסמינים אינם ספציפיים לטסטוסטרון נמוך בלבד – למשל עייפות, ירידה בחשק או מצב רוח ירוד יכולים לנבוע מסיבות רבות (עומס, דיכאון, מחלות כרוניות וכו’) – ולכן האבחון מחייב שילוב של תסמינים אופייניים יחד עם מדידה אובייקטיבית של רמות טסטוסטרון נמוכות[1].

באופן כללי, "תסמונת טסטוסטרון נמוך" או היפוגונאדיזם מאובחן קלינית כאשר ישנם סימנים ותסמינים עקביים של חסר אנדרוגנים ובמקביל ערכי טסטוסטרון נמוכים בבדיקות דם חוזרות[1].

אבחון של טסטוסטרון נמוך מסתמך על שתי אבני בוחן: (1) תסמינים וסימנים קליניים המתאימים לחסר אנדרוגן, ו-(2) עדות מעבדתית לערכי טסטוסטרון נמוכים.

לפי ההנחיות, יש למדוד את רמת הטסטוסטרון הכללית בסרום בשעות הבוקר (בסביבות 8:00), כאשר הרמה היא הגבוהה ביותר ביממה, ועל פי רוב לחזור על הבדיקה פעמיים בשני ימים שונים כדי לאשש את הממצא לפני קביעת אבחנה[9].

דגימת דם בוקר חשובה במיוחד בגברים צעירים, מאחר שעד שעות הצהריים רמות הטסטוסטרון עשויות לצנוח באופן משמעותי (מחזור יומי).

סף האבחון המדויק משתנה מעט בין מעבדות ובין מחקרים, אך לרוב מוגדר סביב הרמה של 300 נג/דצ (≈10.4 ננומול/ל') לטסטוסטרון כללי – ערך שמתחתיו נמצא בסיכון לתסמיני חסר[4].

בטווח גבולי (לדוגמה 8–12 ננומול/ל'), מומלץ לשקול בדיקת טסטוסטרון חופשי (Free testosterone) או מחושב ביולוגית, שכן במצבים של שינוי ברמת חלבון הקשירה (SHBG) ייתכן שחלק זעיר בלבד מהטסטוסטרון זמין לפעילות. בדיקת הטסטוסטרון החופשי יכולה להתבצע בשיטת LC/MS (כרומטוגרפיה-מסות) או בשיטות עקיפות (חישוב על סמך טסטוסטרון כללי, SHBG ואלבומין).

בשנים האחרונות מודגשת חשיבות איכות שיטות המדידה: בדיקות אימונו-אסאי רגילות עלולות להיות פחות מדויקות בטווח הנמוך של טסטוסטרון, ואף להיות מוטות על ידי גורמים מפריעים.

למשל, נטילת מינונים גבוהים של ביוטין (ויטמין B7) כתוסף תזונה – דבר נפוץ לשיפור השיער והציפורניים – עלולה לשבש את תוצאות בדיקות המעבדה מבוססות ביוטין-סטרפטאווידין, ולגרום לקריאות שגויות של טסטוסטרון (ולרוב לקריאה נמוכה כוזבת או גבוהה כוזבת, תלוי בשיטת המדידה)[10].

אכן תוארו מקרים בהם שימוש בתוסף ביוטין הביא לאבחנה שגויה של היפוגונאדיזם עקב תוצאות טסטוסטרון נמוכות במבחן אימונוכימי, שבבירור חוזר לאחר הפסקת הביוטין התבררו כנורמליות. לכן, מומלץ לברר נטילת ביוטין או מולטי-ויטמינים במינון גבוה ולהפסיקם 2–3 ימים לפני בדיקות הורמונליות.

לבסוף, אבחון מלא של היפוגונאדיזם כולל גם בירור האטיולוגיה: בדיקה פיזיקלית והערכה אנדוקרינית.

בבדיקות הדם יש למדוד בנוסף לטסטוסטרון גם רמות LH ו-FSH על מנת להבחין בין כשל ראשוני באשכים (Hypogonadism ראשוני – שבו הטסטוסטרון נמוך אך ה-LH/FSH גבוהים עקב ניסיון ההיפופיזה להגביר גירוי לאשך) לבין כשל שניוני (Hypogonadotropic – שבו גם רמות הגונדוטרופינים נמוכות או לא מותאמות לרמת טסטוסטרון נמוכה)[11].

הימצאות טסטוסטרון נמוך יחד עם LH נמוך או תקין-נמוך מצביעה על בעיה בציר ההיפותלמוס-היפופיזה (למשל אדנומה בהיפופיזה, היפרפרולקטינמיה, טראומה מוחית, שימוש בסטרואידים חיצוניים), בעוד שטסטוסטרון נמוך עם LH גבוה מעידה על כשל אשכים ראשוני (כגון נזק טסטיקולרי).

במקרי היפוגונאדיזם היפוגונדוטרופי (שניוני) מומלץ למדוד פרולקטין בדם לשלול עודף פרולקטין כגורם מדכא ציר (למשל גידול מפריש פרולקטין).

בהתאם לממצאים, ייתכן שיומלצו בירורים נוספים: בדיקת MRI להיפופיזה (בגברים עם סימנים מחשידים לגידול או אם רמות ה-LH/FSH והפרולקטין אינן תקינות), בדיקות גנטיות (בחשד לתסמונות כמו קליינפלטר), ובדיקות מעבדה נוספות (רמות ברזל וטרנספרין לשלול המוכרומטוזיס, תפקודי כליה וכבד, הורמוני בלוטת התריס, וכו').

גורמים אפשריים לטסטוסטרון נמוך נחלקים לגורמים ראשוניים (בעיה ראשונית באשכים) מול גורמים שניוניים (בעיה במנגנון ההורמונלי במוח). בנוסף קיימים מצבים של ירידה "פונקציונלית" בטסטוסטרון עקב מחלות או אורח חיים. להלן סקירה:

• הזדקנות: הגיל מהווה גורם מרכזי בירידת הטסטוסטרון. בגיל המבוגר ירידה הדרגתית בייצור ההורמון באשך ובאותה עת עלייה ברמת חלבון ה-SHBG גורמות לירידה בזמינות הטסטוסטרון הפעיל. תופעה זו מכונה לעיתים "היפוגונאדיזם של הגיל המבוגר" או LOH (Late-Onset Hypogonadism), ועשויה להתבטא רק בחלק מהגברים, לרוב סביב עשורים 6–7 לחיים ומעלה[6].
• גורמים גנטיים והתפתחותיים: תסמונת קליינפלטר (עודף כרומוזום X, 47,XXY) היא הסיבה הגנטית הנפוצה ביותר להיפוגונאדיזם ראשוני – הלוקים בה סובלים מאשכים קטנים ובלתי-תקינים שאינם מייצרים מספיק טסטוסטרון. מצבים כמו תסמונת קלמן (הפרעה מולדת בייצור GnRH), וכן פגמים בקולטני LH או בייצור הטסטוסטרון, עלולים לגרום להיפוגונאדיזם ראשוני או שניוני מולד. גם אשכים שלא ירדו בילדות (אשך טמיר), במיוחד אם לא טופלו בזמן, עלולים להוביל לפגיעה בייצור ההורמון בבגרות.
• נזק או כשל ראשוני באשכים: דלקות או פגיעות ישירות באשכים יכולות לגרום לכשל ייצור טסטוסטרון. דוגמה קלאסית היא זיהום חזרת בילדות (אוירכיטיס נגיפי) שעלול לפגוע קשות ברקמת האשך. גם פגיעות טראומה (תאונות, פציעות ספורט), סיבוב אשך (Torsion) ממושך, ניתוחים נרחבים או טיפול בקרינה לאזור האשכים – כולם עשויים להרוס חלק מרקמת האשך ולהביא להיפוגונאדיזם בלתי הפיך[1]. כימותרפיה מסוימת (בפרט תרופות אלקילטיביות) ידועה כמזיקה לתאי האשך. בנוסף, מחלות מערכתיות כגון כשל כליה או כבד סופניים עלולות להשפיע לרעה על ציר ההורמונים ולתרום לרמות טסטוסטרון נמוכות.
• וריקוצלה: וריקוצלה (דליות ורידים באשך) היא מצב שכיח (כ-15% מהגברים) הידוע כגורם לאי-פוריות, אך מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהיא עשויה גם לפגוע בייצור הטסטוסטרון באשכים. וריקוצלה גורמת לעליית חום מקומית, עקה חמצונית ושיבוש באספקת הדם באשך – מה שעלול לפגום בתפקוד תאי ליידיג. מחקר שכלל מעל 300 גברים עם וריקוצלה הראה שרמת הטסטוסטרון הממוצעת שלהם הייתה נמוכה משמעותית בהשוואה לגברים ללא וריקוצלה (כ-416 לעומת 469 ננוגרם/דציליטר)[12]. בנוסף, בקרב גברים עם וריקוצלה שעברו תיקון כירורגי (וריקוצלקטומיה) נצפה שיפור משמעותי ברמות הטסטוסטרון בכ-70% מהמקרים, עם עלייה ממוצעת של ~178 ננוגרם/דציליטר לאחר הניתוח[12]. ממצאים אלה מצביעים שווריקוצלה עשויה להיות גורם סיכון משמעותי להיפוגונאדיזם, ובמצבים המתאימים תיקונה עשוי לשפר לא רק פוריות אלא גם את פרופיל ההורמונים הזכריים.
• מחלות והפרעות בהיפותלמוס/היפופיזה: גידולים בהיפופיזה (כגון אדנומה מפרישת פרולקטין) עלולים לגרום לדיכוי הפרשת ההורמונים המגרים (GnRH, LH/FSH) ובכך להוריד את ייצור הטסטוסטרון (היפוגונאדיזם שניוני). הקרנות לגולגולת או ניתוחים באזור עלולים גם הם לפגוע בציר. מצבים נוספים כוללים פגיעות ראש טראומטיות, תסמונת קלמן שהוזכרה (פגם גנטי במעבר GnRH) ועוד. היפרפרולקטינמיה (מרמות גבוהות של פרולקטין כתוצאה מגידול או תרופות) מדכאת אף היא את הציר המיני ועלולה לגרום לטסטוסטרון נמוך. מחלות סיסטמיות חמורות או סטרס פיזיולוגי משמעותי (כמו לאחר ניתוח גדול או במחלה כרונית בלתי מאוזנת) יכולים לגרום ל-"היפוגונאדיזם של מחלה" – דיכוי זמני של ציר ה-GnRH כתגובה למחלה (שלעיתים יתאושש עם טיפול במחלה הבסיסית).
• תרופות והשפעות טוקסיות: מספר תרופות ידועות כמדכאות ייצור טסטוסטרון. הבולטות הן תרופות אופיואידיות (משככי כאבים נרקוטיים) שסותרות הפרשת GnRH, סטרואידים גלוקוקורטיקואידים (כגון פרדניזון) שברמות גבוהות מדכאים את ציר ה-GnRH ו-LH, וכן אנדרוגנים אקסוגניים (ראו להלן). גם תרופות כימותרפיות, חלק מתרופות לטיפול בסרטן הערמונית (אנלוגים ל-GnRH), תרופות נגד פטריות ממשפחת האזולים, ועוד – עלולות לתרום להיפוגונאדיזם. שימוש בסטרואידים אנאבוליים (כגון טסטוסטרון או נגזרותיו באופן לא-רפואי) הוא גורם נפוץ ביותר להיפוגונאדיזם שניוני נרכש: מתן מקורות חיצוניים של אנדרוגנים מדכא בחוזקה את ציר ההיפותלמוס-היפופיזה דרך משוב שלילי, כך שהאשכים "נרדמים" ולא מייצרים עוד טסטוסטרון או זרע. לאחר הפסקת שימוש בסטרואידים כאלה, ייתכן שייקח לציר חודשים ואף שנה ויותר להתאושש, ובמקרים מסוימים נדרש טיפול תרופתי כדי להחזיר את הפעילות התקינה[1].
• גורמי אורח חיים ובריאות כללית: השמנת יתר (במיוחד השמנה בטנית) היא אחד הגורמים הנפוצים לטסטוסטרון נמוך באופן פונקציונלי, עקב המרה מוגברת של טסטוסטרון לאסטרדיול ברקמת השומן ודיכוי הציר; מצבי דחק כרוני (רמות קורטיזול גבוהות); מחלות כרוניות כמו סוכרת סוג 2, מחלות כבד וכליה; עישון כבד וצריכת אלכוהול מופרזת (הפוגעים ישירות בתאי האשך); חוסר שינה כרוני או דום נשימה בשינה לא מטופל; ופעילות גופנית קיצונית (למשל רצי מרתון עלולים לפתח "היפוגונאדיזם של פעילות יתר" עקב סטרס גופני מוגזם). גורמים אלו מפורטים בפרק הבא.

גורמי אורח חיים והרגלים בריאותיים משפיעים במידה רבה על רמות הטסטוסטרון, לעיתים באופן הפיך. הקפדה על אורח חיים בריא יכולה לסייע בשיפור טסטוסטרון טבעי ובהפחתת ירידה הקשורה לגיל. להלן גורמים עיקריים:

• השמנה, תזונה ומטבוליזם: השמנת יתר, ובייחוד הצטברות שומן בטני, היא גורם משמעותי המשויך לטסטוסטרון נמוך. רקמת השומן מבטאת את האנזים ארומטאז, ההופך אנדרוגנים לאסטרוגנים; בגברים שמנים לעיתים קרובות יש רמות אסטרדיול גבוהות יותר הממתנות את ציר ה-LH וכתוצאה – טסטוסטרון נמוך יותר. מחקרים מראים כי גברים עם BMI מוגבר בסיכון גבוה פי 2–3 להיפוגונאדיזם בהשוואה לרזים. החדשות הטובות הן שירידה משמעותית במשקל עשויה להעלות את רמת הטסטוסטרון: ירידה של >10% במשקל הגוף קשורה לשיפור ניכר בפרופיל ההורמונלי; בסקירת מחקרים נמצא שכ-94% מהגברים שהפחיתו ממשקלם מעל 10% חוו עלייה ברמת הטסטוסטרון שלהם[13]. הסיבות כוללות שיפור ברגישות לאינסולין, הפחתת תהליכי דלקת והשמנה, והפחתת פעולת הארומטאז בשומן. תזונה: דיאטה מאוזנת עשירה בחלבון, ירקות, אבץ ומגנזיום ועם כמות שומן מתונה–גבוהה (30%-40% שומן מהקלוריות, בעיקר שומנים בלתי-רוויים בריאים) נקשרת לרמות טסטוסטרון גבוהות יותר, לעומת דיאטות דלות שומן מאוד או דלות קלוריות באופן קיצוני שעלולות לדכא את הפרשת ההורמון. חסרים תזונתיים כגון מחסור באבץ או בוויטמין D קשורים בהיפוגונאדיזם, ותיקונם יכול לסייע.
• פעילות גופנית: פעילות גופנית סדירה – בפרט אימוני כוח (הרמת משקולות/התנגדות) ואימוני אינטרוולים (HIIT) – נקשרת לעלייה ברמת הטסטוסטרון ובהפרשת הורמון הגדילה, כמו גם לשיפור הרכב הגוף (יותר שריר ופחות שומן) התורם בעקיפין להגברת טסטוסטרון[9]. לעומת זאת, אימוני סיבולת אירוביים ממושכים וקיצוניים (כגון ריצות מרתון תכופות) עלולים דווקא להפחית את רמות הטסטוסטרון עקב דחק פיזיולוגי כרוני. שילוב של אימוני כוח עצימים לפחות 2–3 פעמים בשבוע, יחד עם פעילות אירובית מתונה, מומלץ לשם אופטימיזציה של פרופיל ההורמונים. כמובן שיש להתאים את הפעילות ליכולת ולמצב הבריאותי של המטופל.
• שינה והתאוששות: שינה מספקת (7–8 שעות בלילה) חיונית לייצור ההורמונים המיניים. בשעות השינה העמוקות (שלב REM) מתרחשת לרוב הפרשת שיא של טסטוסטרון. מחקרים הראו שקיצור שעתיים משנת הלילה למשך שבוע בלבד הביא לירידה של ~10%-15% ברמות הטסטוסטרון הצנועות בבקרים אצל צעירים בריאים. בנוסף, דום נשימה בשינה (Sleep Apnea) בלתי מטופל מוביל לירידה כרונית בחמצון ויקיצות מיקרו-בלילה, ונמצא כגורם להיפוגונאדיזם פונקציונלי הפיך – טיפול ב-CPAP לשיפור הנשימה בלילה העלה משמעותית את רמות הטסטוסטרון אצל גברים עם דום נשימה[1]. לכן, חלק מהגישה הטבעית לשיפור טסטוסטרון כולל הקפדה על הגיינת שינה ובמידת הצורך בירור הפרעות שינה.
• עקה וסטרס נפשי: מתח נפשי כרוני מעלה את רמות הקורטיזול בדם, והקורטיזול מדכא בין היתר את ציר ה-GnRH ובאופן ישיר מפריע לפעולת הטסטוסטרון ברקמות. הפחתת סטרס באמצעים פסיכולוגיים (מדיטציה, טיפול, פעילות מרגיעה) יכולה אפוא לסייע באיזון הורמונלי. סטרס נפשי גם פוגע בחשק המיני ובתפקוד הזקפתי באופן בלתי תלוי.
• עישון ואלכוהול: עישון סיגריות כרוך ברמות טסטוסטרון לעיתים מעט גבוהות יותר בטווח הקצר (עקב השפעת הניקוטין ואולי ירידת SHBG), אך בטווח הארוך עישון כבד פוגע בכלי הדם ובבריאות הכללית וקשור בשכיחות גבוהה יותר של הפרעות בזקפה. אלכוהול בכמות מתונה לא בהכרח משפיע משמעותית, אך שתייה כרונית ומופרזת (אלכוהוליזם) פוגעת ישירות בתאי האשך (טוקסיות לטסטיס) ומגבירה המרה של אנדרוגנים לאסטרוגנים, כך שאלכוהוליסטים כרוניים מפתחים לעיתים היפוגונאדיזם חמור, עקרות וגינקומסטיה. רצוי להגביל את השתייה לכמויות מתונות ולהימנע מצריכה יומיומית כבדה.
• חשיפה כימית וסביבתית: העולם המודרני חושף אותנו למגוון כימיקלים משבשי מערכת אנדוקרינית (Endocrine Disruptors) העלולים להשפיע לרעה על רמות הטסטוסטרון ופוריות הגבר. למשל, פתלאטים – כימיקלים הנמצאים בפלסטיק, מוצרי קוסמטיקה וריח – נמצאו במחקרים קשורים לרמות טסטוסטרון נמוכות יותר אצל גברים שנחשפו לרמות גבוהות שלהם (למשל דרך שתן המכיל מטבוליטים של פתלאט)[14]. גם ביספנול A (BPA), מרכיב פלסטי המצוי בציפוי פנימי של קופסאות שימורים ובקבוקי פלסטיק, חשוד בהשפעה אנטי-אנדרוגנית. מחקר מבוסס אוכלוסייה דיווח שקיימת קורלציה בין ריכוזי פתלאטים גבוהים לבין ירידה ברמת הטסטוסטרון בגברים בגילאי 40-60[14]. אף שטרם הוכח קשר סיבתי הדוק, ההמלצה המעשית היא להפחית חשיפה מיותרת לכימיקלים אלה: להשתמש בכלי זכוכית או נירוסטה למזון, להמעיט בחימום מזון בפלסטיק, לבחור במוצרים קוסמטיים ללא פתלאטים ו-BPA, וכדומה. חום סביבתי: חימום אזור האשכים (למשל שימוש ממושך בסאונה/ג'קוזי, מחשב נייד על הברכיים לאורך זמן, לבישת תחתונים וחימום יתר) עלול לפגוע בייצור הזרע, וייתכן שבמידה קלה גם בייצור הטסטוסטרון, מאחר וטמפרטורת האשכים צריכה להיות מעט מתחת לחום הגוף. לכן, למען הפוריות (ובעיקר) מומלץ להימנע מחשיפת יתר של האזור לחום.

שוק תוספי התזונה מציע שלל "תוספי טסטוסטרון" או "מחזקי טסטוסטרון טבעיים" (Testosterone boosters) שלעיתים קרובות מבטיחים גדולות – אך מעטים מהם מגובים במחקר קליני איכותי.

עם זאת, ישנם מספר רכיבי תזונה וצמחי מרפא שמחקרים כן מצאו להם השפעה מיטיבה מסוימת על רמות הטסטוסטרון, במיוחד בגברים עם חסרים תזונתיים או רמות גבוליות.

חשוב להדגיש שתוספים אינם תרופת פלא להשגת עלייה דרמטית בטסטוסטרון, אך בשילוב עם אורח חיים בריא ייתכן להם תפקיד תומך. להלן סקירה של תוספים עם ראיות יחסית:

• ויטמין D: ויטמין D חיוני לתפקוד רב מערכתי, והתגלה שכאשר קיים חסר בוויטמין D (מצב נפוץ יחסית), ישנה נטייה לערכי טסטוסטרון נמוכים יותר. מחקרים מבוקרים הראו כי מתן תוסף ויטמין D3 לגברים עם מחסור הביא לעלייה מתונה ברמות הטסטוסטרון בהשוואה לפלסבו[9]. על כן, בגברים עם 25(OH)D נמוך מ-20 ננוגרם/מ"ל, השלמה למצב תקין עשויה לתמוך באופן עקיף גם בציר הטסטוסטרון.
• אבץ: מינרל קורט הנחוץ לתפקוד תקין של האשכים וההיפופיזה. מחסור אבץ נקשר זה מכבר בהיפוגונאדיזם – במחקר קלאסי, הגבלה תזונתית של אבץ הביאה להפחתה ניכרת בטסטוסטרון אצל גברים, ואילו תוסף אבץ גופרתי שניתן לגברים מבוגרים עם מחסור העלה את רמות הטסטוסטרון שלהם כמעט פי שניים[15]. לכן, במצבי חסר אבץ (למשל בתזונה צמחונית לא מאוזנת או תת-ספיגה) יש חשיבות להשלמה. מאידך, נטילת אבץ בעודף (מעל 40 מ"ג ליום) עלולה בעצמה לשבש ספיגת מינרלים אחרים ולהזיק, ולכן אין לצרוך מינונים גבוהים ללא צורך. מזונות עשירים באבץ: בשר אדום, רכיכות, אגוזים וקטניות.
• מגנזיום: מינרל נוסף המעורב בוויסות הטסטוסטרון, כנראה דרך שיפור הרגישות ל-LH. מחקרים קטנים הראו שנטילת מגנזיום (בנוסף לפעילות גופנית) אצל גברים עם רמות נמוכות גבולית הביאה לעלייה מתונה בטסטוסטרון החופשי. ההשפעה בולטת יותר אם קיים מחסור התחלתי (דבר יחסית שכיח, במיוחד במבוגרים ובמי שמתאמנים בעצימות גבוהה). מקורות טובים למגנזיום בתזונה: ירקות ירוקים, אגוזים, זרעים וקטניות.
• שילאג'יט (Shilajit): שרף טבעי מעושר במינרלים וחומצות אורגניות המשמש ברפואה האיורוודית. מחקר אקראי וכפול-סמיות על גברים בריאים בגילי 45–55 מצא כי נטילת תוסף שילאג'יט (250 מ"ג פעמיים ביום למשך 90 יום) הביאה לעלייה מובהקת ברמות הטסטוסטרון הכולל והחופשי בהשוואה לפלסבו[16]. בנוסף נצפתה עלייה ב-DHEA ויציבות ברמות LH/FSH (כלומר, השילאג'יט ככל הנראה שיפר את פעילות האשכים ישירות ולא דרך הציר). שילאג'יט טהור מכיל חומצה פולבית ורכיבים נוגדי-חמצון שעשויים להסביר את השפעתו. למרות שמדובר במחקר קטן, הוא מעניק בסיס מדעי לשימוש מסורתי בשילאג'יט לשיפור אנרגיה ותפקוד מיני אצל גברים.
• בורון: יסוד קורט שנטילתו במינון מזערי התגלתה כמשפיעה על חילוף החומרים של סטרואידים. מחקרים קטנים הראו כי מתן בורון (כ-10 מ"ג ליום) במשך שבוע אחד בלבד העלה באופן משמעותי את ריכוז הטסטוסטרון החופשי והפחית את רמות האסטרדיול אצל גברים בריאים[17]. המנגנון המשוער הוא הפחתת קשירת הטסטוסטרון ל-SHBG והגברת המרת טסטוסטרון קשור לחופשי, וכן דיכוי קל של ארומטאז (ובכך פחות המרה לאסטרדיול). במחקר ארוך יותר (7 שבועות) נצפתה גם עלייה בכוח השריר יחד עם אימוני התנגדות, אף כי התוספת לא הביאה להבדל משמעותי במסת השריר לעומת אימון לבד. בשורה התחתונה, בורון עשוי לסייע בהעלאת אחוז הטסטוסטרון הזמין (חופשי) ובאיזון יחס טסטוסטרון/אסטרדיול, אך יש להיזהר שלא לעבור מינון של ~10 מ"ג ליום וליטול את התוסף תחת פיקוח רפואי מוגבל זמן.
• אשווגנדה (Ashwagandha, Withania somnifera): צמח מרפא המשמש ברפואה ההודית המסורתית ומוכר כ"משיב כוחות". כמה מחקרים קליניים הדגימו כי תמצית שורש אשווגנדה יכולה להגביר במידה קלה-בינונית את רמות הטסטוסטרון אצל גברים, במיוחד במצבי דחק. למשל, במחקר אקראי בפלסבו על גברים הסובלים מעומס נפשי, נטילת אשווגנדה הביאה לעלייה של ~15% ברמת הטסטוסטרון בהשוואה לפלסבו (וכן להפחתת קורטיזול)[18]. במחקר אחר על גברים פעילים שהחלו אימון כוח, קבוצת האשווגנדה הראתה אחרי 8 שבועות עלייה ממוצעת של ~15% בטסטוסטרון לעומת כמעט ללא שינוי בקבוצת הביקורת[18]. בנוסף יש עדויות לשיפור בספירת ואיכות הזרע עם אשווגנדה, ולשיפור במדדי חשק מיני. מנגנון הפעולה המשוער: הצמח מפחית את רמת הדחק (קורטיזול) ומשפר את תגובת האשכים ל-LH. המינון המקובל במחקרים: 300–600 מ"ג תמצית שורש מרוכזת, פעמיים ביום.
• חילבה (Fenugreek, Trigonella foenum-graecum): זרעי חילבה ותמציות מהם נחקרו כתוסף לשיפור טסטוסטרון וליבידו. מספר מחקרים במימון יצרנים הראו כי תמצית חילבה (כגון מוצר בשם Testofen) במינון ~500 מ"ג ליום שיפרה את דירוג החשק המיני אצל גברים בני 25–52, והביאה גם לעלייה קלה אך מובהקת בטסטוסטרון הזמין לאחר 12 שבועות בהשוואה לפלסבו[9]. עם זאת, לא בכל המחקרים נמצאה השפעה הורמונלית מובהקת, כך שהראיות בינוניות. חילבה מכילה ספונינים (כגון דיוסגנין) שעשויים להשפיע על האנזימים ההורמונליים. סך הכל, ייתכן תועלת מסוימת בשיפור החשק המיני וייתכן גם בטסטוסטרון החופשי.
• דאהה (DHEA): ההורמון DHEA הוא סטרואיד אנדרוגני חלש המופרש מבלוטת יותרת הכיליה ומהווה פרוהורמון ההופך בחלקו לטסטוסטרון. מתן תוסף DHEA זמין ללא מרשם בארה"ב (אך בישראל הוא תרופת מרשם) נחקר בעיקר בגברים מבוגרים: בחלק מהמחקרים דידה לרמת טסטוסטרון מעט גבוהה יותר, במיוחד בגברים מעל גיל 60 עם רמות התחלתיות נמוכות[1]. עם זאת, ההשפעה אינה עקבית, ורוב הצעירים אינם מרוויחים מתוסף DHEA (ייתכן עקב דיכוי משוב שלילי). DHEA עשוי להועיל במקרים של חסר אנדרוגנים עקב אי ספיקת יותרת-הכליה או במבוגרים, אך יש להשתמש בו בזהירות ובפיקוח רפואי בשל פוטנציאל להשפעות לוואי (המרה לאסטרוגן, השפעה על הערמונית ועוד).
• תוספים נוספים: צמחי מרפא כמו טונגקט עלי (Eurycoma longifolia, Longjack) הראו בכמה מחקרים קטנים עלייה בטסטוסטרון ושיפור בחשק המיני אצל גברים עם רמות גבוליות או בתקופת עקה. למשל, מחקר אחד מצא שכמחצית מהגברים שנטלו טונגקט עלי (200 מ"ג/יום) דיווחו על עלייה ברמת הטסטוסטרון לאחר חודש[19]. Tribulus terrestris (טריבולוס, גדילן קרקפות) – צמח נפוץ בתוספים – לעומת זאת לא הוכיח בעקביות שיפור ברמות הטסטוסטרון במחקרים מבוקרים, אף כי חלקם כן דיווחו על שיפור במדדי זקפה או ליבידו ללא שינוי הורמונלי. סקירות שיטתיות מסכימות כי טריבולוס לכשעצמו אינו מעלה משמעותית את הטסטוסטרון בבני אדם[20]. צמחים נוספים כדוגמת גינסנג קוריאני (Panax ginseng) וקורדיפס נחקרו – יש רמזים לשיפור תפקוד מיני, אך ללא עדויות חזקות להשפעה אנדרוגנית ישירה.

חשוב להבהיר שבהיעדר חסר משמעותי, תוספי תזונה לא יעלו ערכי טסטוסטרון נמוכים מאוד לערכים נורמליים. תפקידם משני ותומך, ולעולם יש לשלבם עם טיפול בגורמי היסוד (דיאטה, כושר, שינה) או עם טיפול תרופתי במידת הצורך. כמו כן, איכות ובטיחות התוספים משתנה – יש לבחור במוצרים מפוקחים, להימנע ממינונים חריגים, וליידע את הרופא על כל תוסף שנצרך. חלק מה"תוספים לחיזוק טסטוסטרון" המסחריים מכילים מרכיבים לא מוכחים, ואף נמצאו מקרים של תוספים שהכילו סטרואידים אנאבוליים סינתטיים מוסווים – דבר העלול להזיק לבריאות. לפיכך, יש לנקוט במשנה זהירות, ולהבין שתוספי תזונה יכולים לתרום בשוליים, אך הם לא תחליף לטיפול רפואי הולם בעת הצורך.

כאשר מאובחן היפוגונאדיזם קליני (טסטוסטרון נמוך עם תסמינים משמעותיים), וקיימת פגיעה באיכות החיים או בבריאות המטופל, יש לשקול טיפול תרופתי פועל ישיר להעלאת הטסטוסטרון.

אפשרויות הטיפול נחלקות לשתי גישות עיקריות: (1) טיפול בטסטוסטרון חליפי – מתן טסטוסטרון אקסוגני (מבחוץ), ו-(2) טיפול מגרה ציר – תרופות המגבירות את ייצור הטסטוסטרון הפנימי על ידי גירוי האשכים (כגון hCG או SERMs).

הבחירה תלויה בסיבת ההיפוגונאדיזם וברצון המטופל לגבי פוריות עתידית. נסקור את האפשרויות:

• טיפול בטסטוסטרון (TRT): זוהי מתן של טסטוסטרון עצמו כתחליף הורמונלי, בדומה למתן אינסולין בסוכרת. TRT נחשב לטיפול היעיל ביותר לתסמיני טסטוסטרון נמוך – הוא מעלה את רמות ההורמון לערכי הנורמה, ומשפר לרוב את הליבידו, מצב הרוח, האנרגיה, מסת השריר וצפיפות העצם[1]. הטיפול ניתן בצורות שונות: הזרקות תוך-שריריות של טסטוסטרון (בדרך כלל בטא-אסטרים כגון טסטוסטרון אננטאט או סייפיונאט) אחת ל-1–3 שבועות; זריקות בשחרור ממושך (כטסטוסטרון אונדקאנואט – נבידו – הניתן אחת ~3 חודשים); ג’לים או מדבקות עוריות למריחה/הדבקה יומית – המשחררים טסטוסטרון דרך העור; קפסולות תת-עוריות (שתלים) המוחדרות אחת לכמה חודשים; ובשנים האחרונות אף קיימת פורמולת כמוסות פומיות של טסטוסטרון אונדקאנואט. לכל צורה יתרונות וחסרונות מבחינת נוחות, יציבות רמות לאורך הזמן, עלות ותופעות לוואי. הבחירה נעשית בשיתוף המטופל, תוך התחשבות בנוחות (למשל, יש המעדיפים ג’ל יומי ללא זריקות, ואחרים מעדיפים זריקה תקופתית כדי להימנע ממריחה יומית). TRT מביא לשיפור בתסמינים לרוב בתוך 3–6 שבועות (השיפור בליבידו ובמצב הרוח מופיע ראשון, שיפור מסת שריר ושריפת שומן מתרחשים לאורך חודשים). יש לעקוב אחר רמת הטסטוסטרון ולהתאים מינון כדי להגיע לערכי טווח אמצע הנורמה. חשוב: טיפול בטסטוסטרון מדכא את ייצור הזרע ואף יכול להוביל לעקרות זמנית, כיון שהטסטוסטרון החיצוני מדכא את הפרשת LH ו-FSH הדרושים לייצור זרע באשך. לכן TRT אינו מתאים לגברים המעוניינים בשימור הפוריות (במקרה כזה בוחרים באלטרנטיבות – ראו בהמשך). תופעות לוואי נוספות של TRT עשויות לכלול אקנה והגברת שומניות עור, החמרה של התקרחות אנדרוגנית אצל מי שמועדים לכך (ראו פרק על שיער), הצטברות נוזלים קלה, ולעיתים עלייה בהמטוקריט (ייצור יתר של כדוריות דם אדומות) שעלולה להגביר סיכון לקרישיות – לכן נדרש מעקב ספירת דם. על בטיחות הטיפול ראו בפרק הבא.
• hCG (גונדוטרופין כוריוני אנושי): הורמון זה מדמה את פעולת ה-LH בגוף. מתן hCG בהזרקה תת-עורית מספר פעמים בשבוע יכול להמריץ את האשכים לייצר טסטוסטרון עצמוני. טיפול ב-hCG משמש בעיקר בהיפוגונאדיזם שניוני כשהמטרה היא לשמר או לשפר את הפוריות, למשל בגברים צעירים עם חשק מיני ירוד ופוריות ירודה על רקע של חסר LH מסיבה תפקודית או לאחר שימוש בסטרואידים. טיפול ממושך ב-hCG עשוי להעלות הן את הטסטוסטרון והן את ייצור הזרע. לעיתים משלבים hCG יחד עם TRT בגברים המקבלים טסטוסטרון אך מעוניינים להקטין ניוון אשכים ולשמר פוריות מסוימת (hCG "מחפה" על הדיכוי של הציר). מינוני hCG טיפוסיים הם 1,500–3,000 יחב"ל, 2–3 פעמים בשבוע, בהזרקה. תופעת לוואי אפשרית היא גינקומסטיה או רגישות בשד, בשל עלייה גם בייצור אסטרדיול באשך.
• תרופות SERM (מעכבי קולטני אסטרוגן): קבוצה זו (Selective Estrogen Receptor Modulators) כוללת תרופות כמו קלומיפן ציטראט (Clomiphene) וטמוקסיפן. קלומיפן הוא הנפוץ ביותר לשימוש off-label בגברים. מנגנון הפעולה: הקלומיפן חוסם את הרצפטור לאסטרוגן בהיפותלמוס/היפופיזה, ובכך "מסיר" את משוב האסטרוגן השלילי וגורם להגברה בהפרשת GnRH ו-LH/FSH. כתוצאה, אצל גבר עם היפוגונאדיזם שניוני, קלומיפן מעלה את הפרשת ה-LH ובכך את ייצור הטסטוסטרון האנדוגני באשכים[11]. יתרונו הגדול – הוא אינו פוגע בייצור הזרע ואדרבה מעלה גם FSH, כך שהפוריות נשמרת. קלומיפן ניתן בכדור יומי (לרוב 25–50 מ"ג ליום), ומשמש לעיתים קרובות בגברים צעירים עם טסטוסטרון נמוך גבולי ותסמינים קלים, או כטיפול לאחר שימוש בסטרואידים אנבוליים על מנת לעודד את התאוששות הציר. מחקרים הראו ששימוש קלומיפן במשך מספר חודשים העלה את רמות הטסטוסטרון בכ-100%-200% (כלומר פי 2–3) בממוצע, דומה לעלייה שהושגה עם ג'ל טסטוסטרון – תוך שיפור בחשק המיני ובהרגשה הכללית אצל רוב המטופלים[11]. מדובר בטיפול יעיל למדי בחלק מהמקרים, עם פרופיל בטיחות טוב. תופעות לוואי נדירות כוללות שינויים במצב הרוח, טשטוש ראייה, או האצה קלה של דילול שיער (העלייה בטסטוסטרון מגבירה גם DHT). קלומיפן מהווה אפשרות מצוינת לגברים הרוצים להעלות טסטוסטרון בלי לאבד פוריות, אך הוא אינו רשום רשמית לכך ויש לעקוב אחר המינונים והתגובה.
• מעכבי ארומטאז (Anastrozole, Letrozole): תרופות אלו חוסמות את האנזים ארומטאז ההופך טסטוסטרון לאסטרדיול. הן משמשות בעיקר כטיפול בסרטן שד בנשים, אך off-label נחקרו בגברים הסובלים מהיפוגונאדיזם עם השמנה והפרשת אסטרוגן מוגברת. עיכוב ארומטאז יכול להעלות את רמות הטסטוסטרון בכ-20%-30% ולהוריד אסטרדיול, ובכך לשפר את יחס הטסטוסטרון/אסטרוגן. עם זאת, הפחתת אסטרדיול עלולה להזיק לבריאות העצם ולשבש את פרופיל השומנים, ולכן לא מומלץ שימוש כרוני במעכבי ארומטאז אצל גברים למעט במצבים ספציפיים מאוד ובפיקוח (למשל היפוגונאדיזם עם גינקומסטיה משמעותית).

בנוסף לאמור, טיפול בגורם הראשוני אם הוא ידוע יכול לעיתים לשפר את הטסטוסטרון ללא צורך בטיפול הורמונלי ישיר.

למשל, בגברים עם השמנת יתר וסוכרת – ירידה במשקל, שיפור הסוכרת ופעילות גופנית יכולים להעלות את הטסטוסטרון (כפי שהוזכר).

בגידול בהיפופיזה – ניתוח או תרופות (דופאמין-אגוניסט במקרה של פרולקטינומה) יכולים להשיב את הציר לפעולה תקינה. כאשר ההיפוגונאדיזם הוא חלק ממכלול תסמונת מטבולית, טיפול בטסטוסטרון יכול לשפר גם מדדים מטבוליים (ירידה בשומן ועלייה ברגישות לאינסולין), מה שיוצר מעגל חיובי.

בחירת הטיפול נעשית באופן אינדיבידואלי. בקווים מנחים, לגבר שאינו מעוניין בפוריות נוספת ומראה חסר אנדרוגן משמעותי – יוצע TRT.

לגבר צעיר עם רצון להוליד, ניתן להתחיל ב-SERM או hCG. לעיתים משלבים בין גישות (למשל, קלומיפן עם TRT במינון נמוך, או hCG עם TRT).

כל טיפול דורש מעקב רפואי סדיר אחר תגובה קלינית, רמות הטסטוסטרון, ספירת דם (המטוקריט), פרופיל שומנים, תפקודי כבד ולעיתים בדיקת PSA (ראו בהמשך).

סוגיית הבטיחות של טיפול בטסטוסטרון עוררה דיונים רבים לאורך השנים, במיוחד בהקשר של סיכון לבבי וסרטן הערמונית.

היסטורית, רווחה דאגה שטסטוסטרון עלול "לתדלק" סרטן ערמונית חבוי, או לגרום לאירועי לב. כיום, עם התקדמות המחקר, ההבנה מתחדדת וניתן לשקול את הטיפול בבטחה יחסית אצל מרבית הגברים המתאימים, תוך נקיטת אמצעי זהירות ומעקב:

בסיכומו של דבר, ההנחיות כיום מדגישות שטיפול בטסטוסטרון בטוח באופן יחסי כאשר הוא ניתן למטופל המתאים, במינון המתאים, ובמעקב מסודר[1].

התוויות נגד מוחלטות לטיפול כוללות סרטן ערמונית ידוע או חשוד, סרטן שד בגבר, ערכי PSA מעל 4 (או >3 בנוכחות סיכון גבוה) ללא בירור, מצבים של פוליציטמיה (המטוקריט >54%), או דום נשימה בשינה חמור לא מטופל.

התוויות נגד יחסיות: אי-ספיקת לב בלתי יציבה, אירוע לבבי חריף בחודשים האחרונים, היפרטרופיה ערמונית קשה סימפטומטית, וכיבים בכבד (נדיר – נקשר לטיפול במתן פומי ישן של טסטוסטרון). בכל המצבים הללו יש לנקוט משנה זהירות.

חשוב להדגיש שלטסטוסטרון השפעות מיטיבות בריאותיות כאשר הוא נמצא בנורמה: הוא משפר מסת שריר, מפחית שומן ויסצרלי, עשוי לשפר רגישות לאינסולין ומצב טרום-סוכרתי, ומגביר צפיפות עצם ובכך מפחית סיכון לשברים.

חלק מההשפעות הללו נצפו גם במחקרים מבוקרים (כגון מחקרי Testosterone Trials שפורסמו ב-2016, שהראו עליה בצפיפות עצם ושיפור במדדי אנרגיה וסקס). כך שבמאוזן, הטיפול בטסטוסטרון עשוי לתרום לבריאות המטופל במקרים המתאימים, כל עוד מקפידים על התאמת המטופל לקריטריונים, ועל מעקב תקופתי (בדגש על ערמונית, דם, כבד, פרופיל שומנים).

אף שטסטוסטרון מזוהה כהורמון "הגברי", גם נשים זקוקות לכמות קטנה ממנו לתפקוד תקין. בשחלה ובבלוטת יותרת הכליה של האישה מיוצרים אנדרוגנים (כולל טסטוסטרון) בכמות שהינה כ-5%–10% מהכמות הגברית.

טסטוסטרון בנשים משמש כחומר מוצא לאסטרוגן, ותורם במידה מסוימת לחיזוק העצם, השרירים וליבידו נשי. רמות טסטוסטרון נמוכות בנשים אינן מוגדרות היטב בנורמות, אך ידוע כי לאחר המנופאוזה (הפסקת הווסת) וההזדקנות יש ירידה נוספת ברמות האנדרוגנים אצל נשים – מה שעשוי לתרום לירידה בחשק המיני, בעייפות ובחיוניות אצל חלקן.

בנשים שעברו כריתת שחלות דו-צדדית (מנופאוזה כירורגית) למשל, יש ירידה חדה בטסטוסטרון והן לעיתים מדווחות על פגיעה בתפקוד המיני (ירידה בחשק, יובש נרתיקי).

קיימים מצבים של טסטוסטרון נמוך בנשים היכולים להתבטא ב"חסר חשק מיני נרכש" (HSDD – Hypoactive Sexual Desire Disorder). לנשים עם HSDD שלא הגיבו לטיפול בגורמים אחרים, ולעיתים לאחר תוספת אסטרוגן במנופאוזה – נשקלת אפשרות של טיפול בטסטוסטרון במינון נשי.

אכן, מחקרים הראו שמתן טסטוסטרון במינון נמוך לנשים אחרי מנופאוזה עם HSDD שיפר באופן מובהק את התפקוד וההנאה המינית לעומת פלסבו[21]. בעקבות זאת, פורסם בשנת 2019 עמדת קונצנזוס בינלאומית על טיפול בטסטוסטרון בנשים, שקבעה כי ההתוויה היחידה המבוססת ראיות לטיפול בטסטוסטרון אצל נשים היא נשים לאחר מנופאוזה עם הפרעת חשק מיני עוררתי (HSDD) לאחר שנשללו גורמים אחרים[21].

הטיפול נעשה במינונים נמוכים בהרבה מאשר בגברים, לרוב באמצעות ג’לים/קרמים מיוחדים (אין תכשיר מאושר לכך בישראל, לעיתים רוקחים ג’ל במינון נשי). המטרה היא להביא את רמות הטסטוסטרון לערכים הפיזיולוגיים של אישה צעירה (כ-20–50 ננוגרם/דציליטר), ולא לעבור אותם.

טיפול נכון יכול לשפר את החשק, העוררות, ההנאה והסיפוק המיני ואף את מצב הרוח[21]. יש להקפיד על מעקב כי עודף טסטוסטרון אצל אישה עלול לגרום לתופעות לוואי של היפר-אנדרוגניות: אקנה, שיעור יתר, התקרחות בראש בקו פרונטלי, והעמקת קול.

במינונים המומלצים הסיכון לכך נמוך, ובמחקרים לא נצפו שינויים לרעה בפרופיל שומנים או בסמנים מטבוליים. עם זאת, אין עדיין תכשיר טסטוסטרון ייעודי לנשים המאושר בכל המדינות (בישראל לא קיים רשמית). הטיפול ניתן על ידי אנדוקרינולוג או גינקולוג מנוסה בלבד, לאחר הסבר ושקילה קפדנית של הסיכונים והתועלת.

יש לציין שטסטוסטרון לא הוכח כמשפר תסמיני גיל מעבר אחרים (כמו גלי חום או מצבי רוח) ולא כטיפול לכל אישה עייפה – שימושיו מצומצמים.

מצד שני, עודף טסטוסטרון בנשים (כפי שרואים במצבים של שחלות פוליציסטיות, או בנטילת סטרואידים אנאבוליים) יכול לגרום לבעיות בריאות כגון שיעור יתר, אקנה, הקרחה אנדרוגנית ואף השפעות שליליות על מחזור הווסת ופוריות. לכן האיזון ההורמונלי העדין אצל נשים חשוב, וכל התערבות באנדרוגנים אצל אישה נעשית בזהירות רבה.

בשורה התחתונה, טסטוסטרון נמוך רלוונטי גם לנשים בהיבט של איכות חיים מינית. במרפאות לונגביטיביות ובריאות מינית קיימת התייחסות לנושא זה, ובמקרים המתאימים – לאחר שלילה של סיבות אחרות לירידה בחשק (דיכאון, בעיות זוגיות, תרופות וכו') – עשויה להצדיק דיון באפשרות טיפול הורמונלי בטסטוסטרון במינון נמוך לשיפור "טסטוסטרון ובריאות מינית" של נשים לאחר גיל המעבר[21].

הקשר בין טסטוסטרון וצמיחת שיער מורכב: אנדרוגנים מעודדים צמיחת שיער גוף ופנים (זהו סימן ההיכר הגברי – זקן, חזה שעיר וכו'), אך בו-זמנית הם עלולים לגרום להתקרחות אנדרוגנית בקרקפת אצל מי שיש לו נטייה גנטית לכך.

התקרחות אנדרוגנית (male pattern baldness) היא מצב תורשתי שכיח שבו זקיקי השיער באזור המפרצים והקדקוד רגישים לפעולת ה-DHT (דיהידרוטסטוסטרון) – מטבוליט טסטוסטרון חזק – ועם הזמן מתנוונים ומייצרים שיער פלומתי דק עד היעלמות השיער באזורים אלו.

מחקריו הקלאסיים של ג'יימס המילטון בשנות ה-40 הראו כי גברים מסורסים בצעירותם אינם מפתחים התקרחות כלל, ורק אם יינתן להם טסטוסטרון חיצוני – הם יקריחו לפי המטען הגנטי שלהם[15]. כלומר, נוכחות אנדרוגנים היא תנאי הכרחי לקרחת תורשתית[15]. גם מצבים כמו תסמונת חוסר רגישות לאנדרוגן (AIS) מאופיינים בהעדר התקרחות.

מנגד, טסטוסטרון נמוך מאוד (כמו בגברים מסורסים רפואית או עם כשל אשכים חמור) מגן מפני התקרחות – אך זה כמובן מצב שאינו רצוי מטעמים אחרים. גברים היפוגונדיים במקצת עדיין יכולים להקריח, שכן מספיקות רמות אנדרוגן תקינות-נמוכות כדי לקיים את התהליך אצל בעלי הרקע הגנטי לכך.

בהקשר של טיפול: טיפול בטסטוסטרון עשוי להאיץ התקרחות אצל גברים שיש להם נטייה גנטית. מטופלים מדווחים לעיתים קרובות על הגברת נשירת השיער בקדמת הראש או בדילול בקודקוד לאחר מספר חודשים של TRT – זו תוצאה של המרה מוגברת של טסטוסטרון ל-DHT מקומי בזקיקי השיער[15].

לא כל גבר יחווה זאת, תלוי במטען הגנטי ובגיל. יש גם דיווחים על כך שטיפול ב-TRT מגביר במעט את צמיחת שיער הפנים והגוף (עקב עלייה באנדרוגנים זמינים). יש לציין שזו תופעת לוואי קוסמטית לרוב ואינה מזיקה לבריאות, אך היא עשויה להטריד.

במידה והקרחה מואצת מהווה בעיה משמעותית עבור המטופל, ניתן לשקול טיפול מניעתי מקביל נגד התקרחות – כגון פינסטריד (מעכב 5-אלפא רדוקטאז) במינון נמוך, או טיפולים מקומיים (מינוקסידיל וכד'). פינסטריד חוסם את הפיכת הטסטוסטרון ל-DHT ומגן על השיער, אך עלול מעט להפחית את רמות הטסטוסטרון הכלליות (כ-10% עליה מפצה בטסטוסטרון אך ירידה ב-DHT) ועלול לגרום לתופעות לוואי מיניות באחוז קטן. יש לדון בכך עם המטופל.

אצל נשים, עודף טסטוסטרון הוא אחת הסיבות המרכזיות להירסוטיזם (שיעור יתר בפנים ובגוף) וכן להתקרחות נשית בקדמת הקרקפת – כמו שרואים למשל בתסמונת שחלות פוליציסטיות. לכן נשים הנוטלות טסטוסטרון צריכות להיות במעקב ששיער ראשן לא מידלל ושלא מופיע שיעור-יתר לא רצוי, ולהתאים מינון בהתאם.

לסיום, טסטוסטרון ושיער מצריכים איזון: הוא אחראי על מאפייני שיעור גבריים, אך גם על הקרחה תורשתית. טיפול בטסטוסטרון עלול לחשוף או לזרז התקרחות אצל מי שמועדים – ולכן מטופלים צריכים להיות מיודעים לאפשרות זו מראש.

במקרה הצורך, ניתן לטפל בתופעת הלוואי הזאת באמצעים הרפואיים הזמינים (דוגמת חוסמי DHT). כמובן, בשום אופן אין להימנע מטיפול חיוני בטסטוסטרון מטעמי אסתטיקה בלבד – הבריאות הכללית קודמת – אך יש להתחשב ברצון המטופל ולסייע גם במניעת השפעות בלתי רצויות. עבור חלק מהגברים, איבוד שיער הוא חלק טבעי ובלתי נמנע של ההתבגרות הגנטית (עם או בלי קשר לטסטוסטרון נמוך).